ערך התפילה בציבור לפי שני התלמודים

הפרשת תרומה כתוב- "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם"

כידוע יש ערך גדול לתפילה בציבור. האם אדם שהתפלל ביחידות, ואחר כך מצא ציבור שמתפללים, האם הוא רשאי להתפלל שוב בציבור? יש מחלוקת בין התלמודים בעניין הזה.

בבבלי אומרים (ברכות כא): "אמר ר' יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין - אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, ואם לאו אל יתפלל."

אדם לא יכול להתפלל שוב, אף שמתווסף כאן ערך של תפילה בציבור, אלא אם כן הוא מחדש דבר בתפילתו, ומתוך כך יש הצדקה לתפילה נוספת.

אבל בירושלמי אומרים, שמתפלל שוב עם הציבור בלא חידוש דבר (ברכות ד ו): "רבי שילא בשם רב: נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן".

לפי הירושלמי התפילה בציבור היא עצמה חידוש, זו תפילה מעולה יותר, ולכן אף שהתפלל כבר ביחידות, חוזר ומתפלל שוב עם הציבור. לעומת זאת, לפי הבבלי, רק אם מבחינתו הפרטית הוא מחדש בתפילתו, אזי הוא יכול להתפלל שוב. עצם הציבוריות אינה מספיקה.

ההבדל בין התלמודים נובע מההבדל בין מצב עם ישראל בגלות, לבין מצבו בארץ ישראל.
ערך הכלל והציבור בישראל מתגלה בארץ ישראל. לעומת זאת בחו"ל עם ישראל נחשבים פרטים. ערך הכלל פחות מופיע בחו"ל. לכן בא"י התפילה בציבור היא חידוש בעצם התפילה, ביחס לתפילה ביחידות. אבל בחו"ל, הערך הציבורי אינו מספיק, ולכן צריך שהוא יחדש דבר בתפילתו כדי להתפלל שוב עם הציבור.

ויש לצרף לדברים אלו דיוק נוסף, בעניין דומה:
בבבלי אומרים: "היה עומד בחוץ לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל". בירושלמי בשינוי קל: "העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל". בבבלי לשון יחיד, לעומת הירושלמי שנוקט לשון רבים. התפילה בציבור מקבלת ערך מוסף בארץ ישראל - "וּמִי? כְּעַמְּךָ? יִשְׂרָאֵ?ל גּ?וֹי אֶחָ?ד – בָּאָ?רֶץ". וכדברי הזוהר הקדוש (מתורגם): יחד עם הארץ נקראים עם ישראל עם אחד, ולא הם בלבדם.
לסיכום, מתוך הירושלמי אנו לומדים על כח הציבור ומשמעותו העמוקה, ומתוך הבבלי אנו לומדים על החשיבות לצרף אל כח הציבור את מהותו הפרטית של האדם, הבאה לידי ביטוי בחידושו בתפילה. לימוד שני התלמודים יחד, בונה אצלנו עולם שלם - כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל.